פלד נ' איילון - חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1.תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "החוק").

2.התובע הוא יליד סוף נובמבר 1948, נהג וחבר בקואופרטיב "אגד". בתאריך 17.12.2007, עת שהיה בן 59 היה מעורב בתאונת דרכים. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע פגיעות גוף בעיקר בצווארו ובגב התחתון.

3.הערכת נזקיו של התובע נעשתה על פי המתווה הקבוע בסעיף 6ב לחוק. כלומר: ועדה רפואית שליד המל"ל קבעה, ביום 09.11.10, כי נכותו המשוקללת הצמיתה של התובע היא בשיעור 14.5 אחוז. עיון בפרוטוקול הועדה הרפואית מלמד, כי נקבעה לו נכות בשיעור של 10% בקשר עם "הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני, וכמו כן נקבעה נכות נוספת בשיעור 5%- מחצית מתקנה 37 (15) (א) – בקשר עם נכות בצוואר.

4.הצדדים נחלקו בעיקר לגבי הנושאים הבאים:

ראשית – כיצד יש להתייחס לנכותו של התובע, או ליתר דיוק: מהי ההשפעה הריאלית של נכות זו על יכולת תפקודו של התובע.

שנית – מהו "אופק" ההשתכרות של התובע. האם צפוי שהתובע יפרוש מעבודתו, כמקובל, עת שימלאו לו 67 שנים, או שמא תאמר, כגרסת התובע, שנוכח וותקו ומעמדו באגד, שמורה לו האופציה להמשיך ולעבוד עד גיל 70.

שלישית – האם ועד כמה התובע זכאי לפיצוי כספי עבור הימים שנעדר מעבודתו.

להלן אדון במחלוקות אלו כסידרן:

5.השפעת נכותו של התובע על יכולת תפקודו:

עמדת התובע היא, שבשל גילו המתקדם, משקלו העודף, ובשל עיסוקו המקצועי המחייב ישיבה ממושכת והפעלה תדירה של הצוואר (כדי לצפות במראות הרבות של האוטובוס) – נכותו היא תפקודית ושיעורה לצורך הערכת הפסדו – עולה על שיעור הנכות הרפואית. על פי הצעתו של התובע, אף שהנכות הרפואית עומדת על 14.5%, יש להתייחס לנכות כאילו היתה בשיעור 25% וממנה יש לגזור את ההפסד.

התובע נזקק לפסק דינו של חברי, כב' השופט ש. פרידלנדר, שניתן בת.א (ת"א) 52089/06 גולדנברג נ' מנורה. אבל, אומר מיד, שאין הנדון דומה לראיה. שם נפסק כי דוקטרינת המיקרוטראומה נולדה עקב הצורך לתת מענה למי שנפגע מגורם שאינו ממוקד בזמן ובמקום, ועל כן, אינו כלול, כפשוטו, בגדרו של המושג "תאונה".

כאן, בענין דנא, מדובר בתאונה מוגדרת וקיים, כמובן, צורך להעריך את ההשפעה של הפגיעה שנפגע התובע על כושר תפקודו היום יומי.

כיוון שנכותו של התובע נקבעה, כאמור, בידי ועדה שליד המל"ל – יש טעם לבחון כיצד התרשמה הועדה מתלונותיו. אין זה מיותר לציין, שהתובע סיפר לועדה ש"קשה לי בישיבה באוטובוסים מרוב כאבים. יש לי כאבי תופת. מתעורר בלילה מכאבים עזים". (ראו: סעיף 19 לפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מס' 0231390 מיום 05.11.2010 – נספח א' לתצהירו של התובע).

הועדה קבעה ש "ישנן סיבות לכאבי גב כרוניים..." אבל החליטה לייחס את המגבלה הקלה של תנועות עמוד השדרה המותני לתאונה הנוכחית. תקנה 37 (5) (א) לתקנות הנכות" קובעת נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה של תנועות הצוואר. ועדת המל"ל קבעה לתובע נכות שהיא מחצית מהתקנה הנ"ל.

הנתבעת הדגישה, שמדובר בהגבלות תנועה קלות, ושהמל"ל קבע, שאין מקום להפעלת תקנה 15 לתקנות הנכות מכיוון שהתובע חזר לעבודתו ואין פחיתה בשכרו.

במחלוקת זו נראה כי המבחן הפורמלי של המל"ל של חזרה לעבודה ויציבות בהכנסות – אינו משקף את כל התמונה. אני בהחלט סבור, שנפגעה יכולתו של התובע לעבוד באופן רגיל במשרד מלאה, בלי להזקק לימי מנוחה. אף שאין מדובר באקסיומה מוחלטת, נראה, שהצירוף של מקצוע הנהיגה ופגיעת גב - יוצר הנחה לכאורה, שמדובר בפגיעה שהשפעתה ממשית. מובן מאליו, שאין מדובר באמת מוחלטת וגורפת. מדובר רק בהסתברות גבוהה הנשענת על נסיון החיים המצטבר. בענין "התרגום" המעשי של הנכות – ראו להלן.

6.גיל הפרישה מעבודה של התובע:

התובע טען, כי בהיותו חבר ותיק ובעל זכויות באגד, שמורה לו האופציה להמשיך ולעבוד עד גיל 70. (ראו: סעיף 8 לסיכומים שהוגשו מטעמו).

גיל הפרישה אינו נתון קשיח. למספר 67 אין מימד של "קדושה". מעמדו של גיל הפרישה המקובל איננו אלא כשל חזקה הניתנת לסתירה. בסופו של דבר, אין מדובר בנתון שבאמת מתאר את האופק הריאלי, הפיזי, של יכולת האדם לעבוד. זהו נתון משפטי – חברתי, שהיום הוא כזה (67) ואפשר מאוד, שמחר יהיה שונה.